יש אנשים שלא יכולים לכוון את עצמם לפי יעדים ומשימות. לפי תאריך. לפי שעון.
יש אנשים שהזרימה הטבעית שלהם פועלת אחרת.
ואז… הם כמו ״לא מותאמים לעולם״….
כי כדי לתקשר עם עוד אנשים ומערכות יש מבנה, כללים, צורות…
אי אפשר שכל ילד יגיע בשעה אחרת לבית הספר, אבל יש ילדים שהשעה 8:00 היא לא שעה טובה בשבילם ללמוד. בכלל.
אי אפשר שכל אדם יגיע למקום העבודה בזמן שלו אם צריך לעבוד כצוות.
ואז מה?
מי קובע?
לרב.. מי שחזק. מי שיש לו גב ולגיטימציה מהמערכת, מי שיכול לעשות סנקציות (אם לא תגיע לבית ספר תיענש, אם לא תגיע למקום העבודה לא תקבל משכורת/תפוטר).

בואו נחשוב על זה ברמה הרגשית..
זה נותן חוויה תמידית של ״אני לא מספיק/אני לא בסדר/משהו דפוק אצלי״.

ואיפה כל המשלים היפים על כך שלצב יש את המתנה שלו, ולדב ולאריה.
שכל אחד הוא יחיד ומיוחד.
שכל אחד מביא איתו את המתנה שלו?

איפה הסיפורים על האנשים יוצאי הדופן ופורצי הדרך, שהיצירתיות והמקוריות שלהם היא בדיוק מה שפתח דלת חלוצית לאחרים, עד שנהייתה לגיטימית בעולם כאילו הייתה שם מאז ומתמיד?

איפה אני פוגשת את זה?
אצל הרבה אנשים שבאים אליי לתהליך אישי והם מטפלים או אמנים. התודעה שלהם עובדת אחרת ואז הם בקושי לצאת לאור או לתקשר את האמת שלהם מול העולם.

אני פוגשת את זה בבית שלי, שחלקנו מתנהל ככה וחלקנו אחרת ולפעמים זה מרגיש כמו שכלב מנסה לדבר בחתולית וחתול בכלבית. זה יוצא לפעמים עקום ודורש סובלנות.

ואני פוגשת את זה ביני לביני… יש בי צד מעשי, מתקתק, מתכנן, מבצע.
וצד יצירתי, מלא תשוקה, כמה ליופי והתרחבות תמידית.

לפעמים צד אחד מבקר את הצד השני (בתוכי), ואז אני נחלשת.
לפעמים אני נותנת קצת מקום לזה וקצת לזה, וזה מרגיש כמו פשרה.
לפעמים הם חיים בשלום והרמוניה ויוצרים שיתוף פעולה ואז יוצאים לי דברים ממש יפים.

מבקשת לעצמי ולעולם עוד מזה.
סובלנות.
רוך.
קבלה.
העצמת הייחודי כמתנה.
הפחתת הביקורת והייאוש.
מרחב. להיות כפי שאנחנו באמת.
אמן