בין יום השואה ליום העצמאות…

כאב מוליד חיים?
לפני שנולדתי היה הרבה מאד כאב, בשואה.
לכל הסבים והסבתות שלי היה הרבה מאד כאב ואובדן.
״זה השיר שסבא שר אתמול לאבא, והיום אני!״

כשנולדתי, כלומר קיבלתי חיים, הם חיים שאחד המרכיבים שהזין אותם היה אותו כאב,
וכך, נרשמה במערכת שלי, האנרגטית, הרגשית והפיזית, האמונה ש״כאב מוליד חיים״.
ומכאן, זיהיתי לאחרונה, שכשאני רוצה ליצור משהו, ליצור חיים, ליצור אמנות, להתרחב ולהתענג, משהו, בתוכי או גדול ממני, יוצר כאב שנלווה לאותה התרחבות.
לפעמים הכאב נוצר מיד אחרי העונג. ואז הוא נחווה כמו עונש על כך שנהניתי.
ולפעמים יש ״פשוט״ כאב גב שמלווה אותי ביום יום.
הגב נמצא מאחור- כמו בציר הזמן של חיי, הוא מייצג את מה שכבר עבר.
חלק אחד שלי, מייצר כאב – כבוד למורשת, וחלק אחר, שפונה קדימה לעתיד, מייצר חיים: יצירה, אמנות, משפחה ועוד.

ומה אם היה אפשר לשנות את הסיפור? את האמונה הבסיסית, שמתחת לאמונות הללו?
זה כמו בסיס מר לעוגה שעליו יש מלא שכבות מתוקות, כי החיים שלי בסה״כ ממש מתוקים.
אבל הכאב הזה, מושך אחורה. לא נותן להנאה להתקיים במלואה.
מזכיר לי מאיפה באתי.
אז מה אם אפשר ליצור בסיס חדש לעוגה?

הדורות הקודמים החזיקו עבורינו כוונה של תקווה.
הם לא היו באמת היו רוצים בשבילנו כאב. הם היו ממש עפים משמחה לדעת שטוב לנו ומענג לנו….
להיות עם חופשי, בהההה אההההה אההההה ארצהההה אנו.
בארצנו, בבית שלנו, בגופינו!

אז מה אם נגיד מהיום:
חופש מוליד חיים
עונג מוליד חיים
חיים מולידים חיים
תקווה מולידה חיים.
יופי מוליד חיים.
אחדות מולידה חיים.
שמחה מולידה חיים.
יצירה מולידה חיים.

מה אם נאמין בזה?
מה אם נשיר לעצמנו שיר של תקווה בכל בוקר, תקווה קטנה, תקווה גדולה.

להם לא הייתה להם ארץ, הם היו צריכים להחזיק את התקווה לצד הכאב, כדי להתמיד בדרכם בנחישות, למרות הקושי וחוסר השייכות, כדי לשמור על הכיסופים,

לנו יש בית.
לנו מותר אחרת.
לנו מותר להיות בכיסופים לטוב מתוך הטוב,
לנו מותר מצב הוויה מתרווח, עם רווחים. בלי חובות. בלי חובות של כסף על בחירות העבר של עצמנו ושל אבותינו.
מותר לנו ליהנות משפע של ידע זמין, וכסף, ועדיין להיות אדיבים ונעימים ועם אהבת לזולת.
דבר לא נבחר על חשבון דבר אחר. הכלי יכול להכיל עוד ויותר.

ליצור יש מיש.

תודה לאבות אבותיי ואמותיהם שהביאוני עד הלום.

תבוא ברכה על ראשכם ❤

הילה ארי בוסתן
שיחות עם כאב שמבקר דרך ה/אגב…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *