לפתות את המוזה

המוזה, דיירת האולימפוס, מעבירה את ימיה בשכיבה מעורטלת על גבי מצע רך של עננים שהתגייסו לשרת
אותה.

משני צידיה 2 גברים חסונים (אחד שחור, אחד לבן… היא אוהבת לגוון), מנופפים עם עלים של דקל גדולים
הלוך ושוב, מעלה מטה, כדי ששיערה יוכל לנוע באלגנטיות. אחרים מגישים לה מדי פעם פירות, או מושחים את
גופה בשמן שזה אתה רקחו למענה. כשהיא מטיילת ברחבי המשכן שלה, היא מפזזת בצעדים קלילים על קצות
אצבעותיה, תוך כדי מילמול שירה מתקתק. לפעמים היא מביטה בגן הירוק והפרחוני שלה באהבה כך שכל הפרחים
מזדקפים למענה מיד, נהנים להרגיש מיוחדים וראויים. השמש והיא חברות טובות. קרני השמש מלטפות את גופה
וממלאות אותה, והמוזה מחזירה מאורה הפנימי פי כמה מונים. אפילו השמש בכבודה ובעצמה מעלה חיוך בזכות
אהבתה של המוזה, ואז עוברת הלאה להמשיך להאיר את שאר העולם.

והעולם, מיליוני האנשים בעולם, בכל הצבעים ובכל השפות, יודעים על קיומה של המוזה. אף אחד לא ראה אותה
באופן אישי, אבל כל בני האדם נולדו עם כמות מסויימת של תחושת געגוע שמחפשת את תשומת ליבה, את אורה,
חומה והשראתה כדי לעשות את חייהם עשירים וטובים יותר.

בראשית הימים, המוזה, בהיותה רגישה וטובת לב, נוסף על היותה יפיפיה מושכת ובעלת כישורים רבים, הייתה
מקשיבה לכל קריאותיהם של האנשים, ונענית. לפלוני הייתה עוזרת לחבר שיר, לאלמוני להמציא איזו קופסת פלאים
שתאפשר לו לדבר עם קרובים שגרים בכפר סמוך. לאחד אפילו עזרה לחבר תורה שלמה, בשעה שישב והתנדנד
בכיסא הנדנדה שלו במרפסת ביתו. היא עייפה לו את הריסים, כך שהיה נרדם לפרקים, ובכל פעם שהיה מתעורר,
היה בטוח שחלם את פיתוח הרעיון הבא. כך נולדה תורת היחסות.

ברבות הימים, התרבו גם הפניות. בני האדם הפכו ליהירים ודרשנים, ולא היה כבוד להשראה של המוזה בעולם. כל
הקריאות שהגיעו לאולימפוס היו בצורת ציווי ואיומים. ”תני לי שיר“, ”חייב לגמור את הציור הזה בעוד שעה ולהגיש
למרצה שלי, איפה את?“ , ”תבואי, נעשה כיף, אבל אל תשכחי להשאיר פה בצאתך פסל מרשים בגובה 2 מטר
שאוכל לקבל הכרה מהעיריה ולהשאיר אותו עם שמי מתנוסס עליו, בכיכר העיר“.

המוזה כבר לא נהנתה. כשהמוזה לא נהנית, כל האולימפוס רועד. הפרחים נשארים שפופים ועייפים, הפירות
מחמיצים מהר, ואפילו השמש מחממת קצת יותר מדי מרב בילבול וזעם.
כל העולם התבלבל. לאחד יצא ציור בספל הקפה שהגיש ללקוחותיו, בזמן שמישהי בצידו השני של הגלובוס נשארה
עומדת מול קנבס ענק לבן ולא הצליחה ליצר אפילו קו. אישה אחרת, בנתה ארמון יפיפה בחול בחוף הים בשעה
שילדיה זרקו עליה עטיפות של ארטיקים וצרחו במירמור. אדם אחר, ניסה להתקין ארוחת מלכים כדי לזכות באהדתו
של משקיע עשיר עבור העסק שלו וקיבל 3 עוגות מעוכות, בזמן שאישה ערירית שתכננה לאכול מהר כדי להספיק
ליום עבודה מפרך, אכלה חביתת ירק עשירה בצורת לב.

היו את אלה שחשבו שהבינו, והחליטו לשקוע בעצב עמוק, כדי שהמוזה תפזר עליהם את השראתה. הם חשבו
שהיא אכן עזרה, כי קצב וכמות השירים שפיתחו היה מסחרר, אבל בעצם היה זה בן דודה של המוזה שנשלח על
ידה, כדי ליצור את האשליה הזו על מנת לשמור על חייהם בזמן העצב העמוק.

מדענים ניסו לטכס עצה, לחקור על המוזה בתולדות הימים, לערוך כללים כדי לשחזר, אך ללא הועיל. ילדות קטנות
חשבו שאם ילבישו את הבובות שלהן בבגדים יפים ההורים שלהן יבחינו בתשוקותיה של המוזה וילמדו מחדש.
המוזה חשבה שנגמרו משחקיה עם בני האדם ואף על פי שהיה לה כיף שם באולימפוס, היא ידעה שבלי בני האדם,
אין לה הזדמנות אמיתית להמציא את עצמה מחדש בכל יום, להשתולל, לצחוק, לרקוד. קצת משעמם עם אותו סט
ריקודים כל כך הרבה זמן.

יום אחד, הקשיבה המוזה ושמעה קול מאד מאד מאד רחוק מאי שם. היא הצמידה את האוזן המושלמת שלה לעננים
שהפרידו בינה לבין הארץ. היה זה קול צלול וענוג שסיקרן אותה מאד. הרוח, שנשאה את הקול, הביאה איתה גם
גם ריח מפתה של מאפה כמה רגעים אחר כך. היה ניכר שהיה זה אוכל שנעשה באהבה ושמחה. המוזה כבר באמת
נהייתה עירנית. היא הסירה קצת אבק מהשמלה שלה ומהענן הקרוב, ואף התאמצה להביא את המשקפת שלה
ולהציץ. היא ראתה אור רחוק וקטן מהבהב, כמו שאנחנו בני האדם רואים כוכבים. היא זיהתה את המיקום של האור.
הוא הגיעה מבקתה שבה היא כבר ביקרה בעבר.

גרה שם אישה זקנה שבילדותה המוזה ביקרה אותה פעמים רבות. בגלל שהייתה זקנה וחכמה, היא זכרה את
התחושות שהיו לה כשהמוזה הייתה בסביבתה.
המוזה מחליטה שהמאורע מספיק מעניין וחד פעמי כדי לגרום לה לגייס את העוזרים שלה לסחוב לה את ערכת
הצבעים והצורות שלה, ואת מזוודת המילים והרעיונות, וללכת לבקר את הזקנה בקצה היער החשוך.
היא מביטה דרך החלון של הזקנה ומבחינה שהיא מאד שלווה ורגועה. היא לבושה יפה, כאילו שמחכה לאורחים
רצויים. הזקנה מתנועעת בקלילות שלא ניכר בה גילה המבוגר, ומפזזת בין הקדירה שהיא מבשלת על האש, לבין
הדלקת כמה מוקדי נרות ברחבי הבית, השקיית העציצים באדן החלון, ומדי פעם מבט מרוצה על הציורים שעשתה
לפני שנים רבות ותלויים על קירות ביתה. ניכר שהזקנה מתנהלת ללא פחד או דרישה. ובמרווח שבין כל 2 פעימות
לב, היא פשוט מחכה שיעבור, במקום להיבהל.

אחרי שפשוף העיניים, המוזה רואה שיש לזקנה כבר אורחים. כמה ילדים וילדות שבאו ללמוד את מה שהיה לפני
שנים רבות. לפני כל אחד מונחת תמונה או ציור שהוא אוהב והם מחכים בסבלנות לארוחה הטעימה שמתבשלת
בינתיים. חלק מהילדים שרים בקולות של מלאכים, וחלק רוקדים ונהנים. חלק עוזרים לסדר כך שיהיה מקום לכולם.

המוזה מתחילה להתמלא שמחה. סוף סוף חבורה שלא דורשת ומצפה. הם בעינייניהם שלהם, שמחים, שלווים,
וממשיכים. האווירה נעימה לה, הריח משכר אותה, המראות והצלילים נעימים. המוזה מתחילה להיזכר בעצמה
בכמה זה כיף. היא מתרכזת ובודקת שלא שכחה איך לתת את ברכתה לבני האדם.

ואז, זה מגיע. חלק מהילדים מרגישים שבא להם לקשקש עם הצבעים על בדים צבעונים פנויים בביתה של הזקנה,
חלק אחר מרגישים שמתעורר בהם ריקוד. אחרים מתחילים דיון פילוסופי עמוק ומתמסרים ביניהם ברעיונות.
והזקנה מתמלאת אושר מעצם הנתינה שלה לאחרים. היא יודעת שבתום היום, יחזרו הילדים הבייתה וימשיכו את
מלאכת פיתוי המוזה במשפחות והחברים שלהם.

השמש מתכוננת לקראת היום הבא, להמיס את הקור שירד על היער השחור ולהתחיל לשים בו פריחה וצבעים.

והמוזה…. מרגישה שוב יפה וחושנית ומפזרת אבקת תשוקה ויצירה במסלול המתחדש של האנשים שמתעוררים
לחיים.

פוסטים נוספים באותו נושא:

הגשמה

מסע הגשמה

איך זה מרגיש להתנהל בחיי היום יום, במסע שלנו לעבר הגשמה, בחוויה של חיבור לכל מה שקורה? מרגיש כמו קסם, מרגיש שהעצים רוטטים, הציפורים לוחשות,

קראו עוד »
השראה

חתול כחול

חתול כחול רצה ללחוש לי סוד וביקש שאנהג בו בכבוד. נכנסתי לשק שינה ירוק, והקשבתי לו, עמוק.. אותו חתול כך יעץ וסיפר: ״לא כדאי לך

קראו עוד »
השראה

3 מקדשים

3 מקדשים/ הילה ארי בוסתן הקמתי 3 מקדשים שישאו אותי בחיי היום יום. מקדש לגוף. מקדש לנפש. מקדש לרוח. ביחד הם מאפשרים לי לנוח. במקדש

קראו עוד »

עוד מהבלוג:

זוגיות
מכשפה טובה

יום האישה 2022

מכל עבר מתקבלות הודעות יפות בווטסאפ. שירים יפים על מה זה להיות אישה, מבצעים

קראו עוד»

קורסים:

הקודם
הבא
להישאר בקשר

ניוזלטר

מאמרים, הזמנה לקורסים וסדנאות, והשראה בנושאי הגשמה וריפוי. 

מקסימום פעם ב…חודש.