היום שלושים ימים, שהם ארבעה שבועות ויומיים לעומר – גבורה שבהוד.
*
בתוך ספירת הוד, שבה אנחנו מודים על כל מה שקיבלנו, יש ענווה. הכרה בכך הכישרונות שלנו, למשל, הם לא ״שלנו״.
*
ניגנתי בעברי 10 שנים בפסנתר. עשיתי 9 יחידות בגרות במוסיקה, ואף התקבלתי לאקדמיה למוסיקה בירושלים. כל השנים האלה של הפסנתר זכורות לי בתור לחץ נוראי. המון שעות אימון ושאיפה לשלמות. לשפר עד דק כל תנועת אצבע ויד וגוף. המתח הנלווה לכל הקונצרטים חי בי עד היום, אף על פי ששנים רבות לא ניגנתי.
לפני כחודשיים, שהינו כמה חברים בבית שיש בו פסנתר. אחד מהם ביקש ממני לנגן משהו. האצבעות שלי, שליטפו את הקלידים המשיכו לנגן, אבל בתוכי גאו כל הלחץ והמתח ששייכים לעבר שלי. רעד מילא אותי ואחריו גם בכי. זה היה מביך ומנקה באותו זמן. חבר אחר אמר לי: ״אל תחשבי שאת מנגנת כדי להצליח במשהו. תני לזה לעבור דרכך. תחשבי שאת נותנת לנו מתנה״.
זו הייתה מבחינתי דרך, בהפוך על הפוך, להבין ענווה. It's not about me. אני לא העיקר פה, אלא המוסיקה שעוברת דרכי וממני לאחרים. יש בזה משהו מאד משחרר. אני יכולה להודות על היכולת הטכנית שטיפחתי עם השנים, על השמיעה המוסיקלית, ועל המפגש המחודש עם הפסנתר באזורים שלא הכרתי קודם (כמו אלתור במקום ולא נגינה מתוים).
*
אז מהי גבורה שבחסד?
זה היכולת להיות במידה המדוייקת של ההודיה. מצד אחד, להיות בענווה ולהבין ש״זה לא אני״, כשיש לי יכולת/כשרון/מיומנות/רכוש לחלוק עם אחרים, ומצד שני לא להיות בביטול עצמי לגמרי, אלא לשמוח ולהכיר בזה שבכל זאת הדברים האלה עוברים דרכי ויש לזה מקום. אפילו ניתן להתרגש ולשמוח בחלקי.
*
בתוך ספירת הוד, שבה אנחנו מודים על כל מה שקיבלנו, יש ענווה. הכרה בכך הכישרונות שלנו, למשל, הם לא ״שלנו״.
*
ניגנתי בעברי 10 שנים בפסנתר. עשיתי 9 יחידות בגרות במוסיקה, ואף התקבלתי לאקדמיה למוסיקה בירושלים. כל השנים האלה של הפסנתר זכורות לי בתור לחץ נוראי. המון שעות אימון ושאיפה לשלמות. לשפר עד דק כל תנועת אצבע ויד וגוף. המתח הנלווה לכל הקונצרטים חי בי עד היום, אף על פי ששנים רבות לא ניגנתי.
לפני כחודשיים, שהינו כמה חברים בבית שיש בו פסנתר. אחד מהם ביקש ממני לנגן משהו. האצבעות שלי, שליטפו את הקלידים המשיכו לנגן, אבל בתוכי גאו כל הלחץ והמתח ששייכים לעבר שלי. רעד מילא אותי ואחריו גם בכי. זה היה מביך ומנקה באותו זמן. חבר אחר אמר לי: ״אל תחשבי שאת מנגנת כדי להצליח במשהו. תני לזה לעבור דרכך. תחשבי שאת נותנת לנו מתנה״.
זו הייתה מבחינתי דרך, בהפוך על הפוך, להבין ענווה. It's not about me. אני לא העיקר פה, אלא המוסיקה שעוברת דרכי וממני לאחרים. יש בזה משהו מאד משחרר. אני יכולה להודות על היכולת הטכנית שטיפחתי עם השנים, על השמיעה המוסיקלית, ועל המפגש המחודש עם הפסנתר באזורים שלא הכרתי קודם (כמו אלתור במקום ולא נגינה מתוים).
*
אז מהי גבורה שבחסד?
זה היכולת להיות במידה המדוייקת של ההודיה. מצד אחד, להיות בענווה ולהבין ש״זה לא אני״, כשיש לי יכולת/כשרון/מיומנות/רכוש לחלוק עם אחרים, ומצד שני לא להיות בביטול עצמי לגמרי, אלא לשמוח ולהכיר בזה שבכל זאת הדברים האלה עוברים דרכי ויש לזה מקום. אפילו ניתן להתרגש ולשמוח בחלקי.
*
השאלות שנשהה בהן הערב ומחר במהלך היום:
עד כמה אני זוכר/ת להודות על הקיים בעולמי, במידה הנכונה?
איזה וידוי נדרש ממני לעשות, כדי להודות בחופשיות ובקלות, על מה שיש? (במקרה של הדוגמא שהבאתי למעלה – וידוי על פחד הקהל שיש לי, על הלחץ הפיזי שהנגינה יוצרת בי, ומשם להודות על היכולת להתחבר לצלילים ומשפטי מוסיקה)
טוב, אני חשפתי. מה איתכם? אל תשאירו אותי לבד בחושך… ספרו גם…
פה בתגובות, או בפרטי (ווטסאפ – 0528042727).
באהבה❤️ .. מראש,
הילה
מכשפה טובה
____________________________________
#ספירתהעומר
#התפתחותאישית
#מכשפהטובה
